תורה תמימה על התורה, במדבר ל׳:ג׳

מהדורה: תורה תמימה, וילנה תרס"ד

« תורה תמימה על התורה Numbers 30:2 תורה תמימה על התורה Numbers 30:4 »

3 תוספות על בבא בתרא פתח ↗

ועכשיו שנשבעתי מי מיפר לי. ותימה דאמאי אין הקדוש ברוך הוא מיפר בעצמו דהא מסקינן במסכת חגיגה דף י. דנדרים יש להן הפרה מדכתיב אשר נשבעתי באפי ודרשינן באפי נשבעתי וחוזרני אלמא שהוא מיפר בעצמו ואההיא קשה דהיאך מיפר לעצמו והאמרינן בפרק אלו נדרים נדרים דף פא: לא יחל דברו מיכן לחכם שאין מיפר לעצמו יהא דאמר בפרק ארבעה נדרים נדרים דף כג. גבי ההוא קצרא דשרא לנפשיה לא שרא לנפשיה ממש אלא כלומר אשכח פיתחא לנפשיה אבל רבנן שרו ליה:

4 נדה פתח ↗

אָמַר רַב חִסְדָּא: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי? דִּכְתִיב ״וַיִּבֶן ה׳ אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע״, מְלַמֵּד שֶׁנָּתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּינָה יְתֵירָה בָּאִשָּׁה יוֹתֵר מִבָּאִישׁ.

6 נדרים פתח ↗

שֶׁהַשְּׁתִיקָה מְקַיֶּימֶת, וְאֵין שְׁתִיקָה מְבַטֶּלֶת. קִיֵּים בְּלִבּוֹ — קַיָּים, הֵפֵר בְּלִבּוֹ — אֵינוֹ מוּפָר. קִיֵּים — אֵין יָכוֹל לְהָפֵר, הֵפֵר — אֵין יָכוֹל לְקַיֵּים. קָתָנֵי: שֶׁהַשְּׁתִיקָה מְקַיֶּימֶת, מַאי לָאו בְּשׁוֹתֵק עַל מְנָת לְמֵיקַט?

7 תלמוד ירושלמי נדרים פתח ↗

הלכה: נַעֲרָה מְאוֹרָסָה כול׳. כְּתִיב אִם הָיֹה תִהְיֶה לְאִישׁ. מַה אֲנָן קַיָימִין. אִם בִּנְשׂוּאָה. כְּבָר כְּתִיב אִם בֵּית אִשָׁהּ נָדָרָה. וְאִם בִּפְנוּיָה. כְּבָר כְּתִיב וִאִשָּׁה כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַיי. מַה תַלְמוּד לוֹמַר וְאִם הָיֹה תִהְיֶה לְאִישׁ וּנְדָרֶיהָ עָלֶיהָ. וְאֵי זוֹ זוֹ. זוֹ נַעֲרָה מְאוֹרָסָה שֶׁאָבִיהָ וּבַעֲלָהּ מְפֵירִין נְדָרֶיהָ. עַד כְּדוֹן בִּנְדָרִים שֶׁנָּדְרָה מִשֶּׁנִּתְאָרְסָה. נְדָרִים שֶׁנָּדְרָה עַד שֶׁלֹּא נִתְאָרְסָה. וּנְדָרֶיהָ עָלֶיהָ. לְרַבּוֹת אֶת הַנְּדָרִין שֶׁבָּא בְיָדָהּ מִבֵּית אָבִיהָ.

7 שבועות פתח ↗

אֶלָּא אָמַר אַבָּיֵי: מִבְטָא שְׁבוּעָה מֵהָכָא: ״וְאִם הָיוֹ תִהְיֶה לְאִישׁ וּנְדָרֶיהָ עָלֶיהָ, אוֹ מִבְטָא שְׂפָתֶיהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ״ – וְאִילּוּ שְׁבוּעָה לָא קָאָמַר; בְּמַאי אָסְרָה עַצְמָהּ? בְּמִבְטָא.

8 נדרים פתח ↗

אוֹ דִלְמָא: ״וְשָׁמַע אִישָׁהּ״ לָא מְעַכֵּב. אָמַר רָבָא: תָּא שְׁמַע ״וְשָׁמַע אִישָׁהּ״ — פְּרָט לְאֵשֶׁת חֵרֵשׁ. שְׁמַע מִינַּהּ.

9 רש"י על במדבר פתח ↗

ככם כגר. כְּמוֹתְכֶם כֵּן גֵּר, וְכֵן דֶּרֶךְ לְשׁוֹן עִבְרִית, "כְּגַן ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם" בראשית י"ג — כֵּן אֶרֶץ מִצְרַיִם, "כָּמוֹנִי כָמוֹךָ כְּעַמִּי כְעַמֶּךָ" מלכים א כ"ב:

10 נדרים פתח ↗

״זֶה הַכְּלָל״ דְּקָתָנֵי גַּבֵּי ״וְאֵלּוּ נְדָרִים״, לְאֵיתוֹיֵי מָסַר הָאָב לִשְׁלוּחֵי הַבַּעַל אוֹ שֶׁמָּסְרוּ שְׁלוּחֵי הָאָב לִשְׁלוּחֵי הַבַּעַל, שֶׁאֵין הַבַּעַל מֵיפֵר בַּקּוֹדְמִין.

11 יבמות פתח ↗

וְלֹא מֵיפֵר נְדָרֶיהָ. טַעְמָא מַאי אָמַר רַחֲמָנָא בַּעַל מֵיפֵר — כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּתְגַּנֶּה, הָכָא תִּתְגַּנֶּה וְתִתְגַּנֶּה.

13 גיטין פתח ↗

״חוּץ מֵהֲפָרַת נְדָרַיִךְ״, מַהוּ? בְּנִשּׂוּאִין הָא לֹא שַׁיַּיר, אוֹ דִלְמָא ״אִישָׁהּ יְקִימֶנּוּ וְאִישָׁהּ יְפֵרֶנּוּ״ כְּתִיב?

13 נדרים פתח ↗

תַּנְיָא: הַמּוּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵירוֹ אֵין מַתִּירִין לוֹ אֶלָּא בְּפָנָיו. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב נַחְמָן: דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְיָן לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם כִּי מֵתוּ כׇּל הָאֲנָשִׁים״. אָמַר לוֹ: בְּמִדְיָן נָדַרְתָּ — לֵךְ וְהַתֵּר נִדְרְךָ בְּמִדְיָן. דִּכְתִיב: ״וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה״ — אֵין אָלָה אֶלָּא שְׁבוּעָה, דִּכְתִיב: ״וַיָּבֵא אֹתוֹ בְּאָלָה״. ״וְגַם בַּמֶּלֶךְ נְבוּכַדְנֶאצַּר מָרָד אֲשֶׁר הִשְׁבִּיעוֹ בֵּאלֹהִים חַיִּים״. מַאי מַרְדּוּתֵיהּ? אַשְׁכְּחֵיהּ צִדְקִיָּה לִנְבוּכַדְנֶצַּר דַּהֲוָה קָאָכֵיל אַרְנְבָא חַיָּה. אֲמַר לֵיהּ: אִישְׁתְּבַע לִי דְּלָא מְגַלֵּית עִילָּוַי וְלָא תִּיפּוֹק מִילְּתָא. אִישְׁתְּבַע. לְסוֹף הֲוָה קָא מִצְטַעַר צִדְקִיָּהוּ בְּגוּפֵיהּ. אִיתְּשִׁיל אַשְּׁבוּעֲתֵיהּ, וַאֲמַר. שְׁמַע נְבוּכַדְנֶצַּר דְּקָא מְבַזִּין לֵיהּ, שְׁלַח וְאַיְיתִי סַנְהֶדְרִין וְצִדְקִיָּהוּ. אֲמַר לְהוֹן: חֲזֵיתוּן מַאי קָא עָבֵיד צִדְקִיָּהוּ? לָאו הָכִי אִישְׁתְּבַע בִּשְׁמָא דִשְׁמַיָּא דְּ״לָא מְגַלֵּינָא״? אֲמַר לֵיהּ: אִיתְּשַׁלִי אַשְּׁבוּעֲתָא. אֲמַר לְהוּ: מִתַּשְׁלִין אַשְּׁבוּעֲתָא? אָמְרִי לֵיהּ: אִין. אֲמַר לְהוּ: בְּפָנָיו, אוֹ אֲפִילּוּ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו? אָמְרִי לֵיהּ: בְּפָנָיו. אֲמַר לְהוֹן: וְאַתּוּן מַאי עָבְדִיתוּן, מַאי טַעְמָא לָא אָמְרִיתוּן לְצִדְקִיָּהוּ? מִיָּד ״יֵשְׁבוּ לָאָרֶץ יִדְּמוּ זִקְנֵי בַת צִיּוֹן״. אָמַר רַבִּי יִצְחָק: שֶׁשָּׁמְטוּ כָּרִים מִתַּחְתֵּיהֶם. מַתְנִי׳ רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהֵן כַּנּוֹלָד וְאֵינָן כַּנּוֹלָד, וְאֵין חֲכָמִים מוֹדִים לוֹ. כֵּיצַד? אָמַר ״קֻוֽנָּם שֶׁאֲנִי נוֹשֵׂא אֶת פְּלוֹנִית, שֶׁאָבִיהָ רַע״, אָמְרוּ לוֹ: מֵת, אוֹ שֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה. ״קֻוֽנָּם לְבַיִת זֶה שֶׁאֲנִי נִכְנָס, שֶׁהַכֶּלֶב רַע בְּתוֹכוֹ״, אוֹ ״שֶׁהַנָּחָשׁ בְּתוֹכוֹ״, אָמְרוּ לוֹ: מֵת הַכֶּלֶב, אוֹ שֶׁנֶּהֱרַג הַנָּחָשׁ — הֲרֵי הֵן כַּנּוֹלָד, וְאֵינוֹ כַּנּוֹלָד. וְאֵין חֲכָמִים מוֹדִים לוֹ. גְּמָ׳ ״קֻוֽנָּם שֶׁאֲנִי נִכְנָס לְבַיִת זֶה שֶׁהַכֶּלֶב וְכוּ׳״ — מֵת נוֹלָד הוּא! אָמַר רַב הוּנָא: נַעֲשָׂה כְּתוֹלֶה נִדְרוֹ בְּדָבָר. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: כְּבָר מֵת וּכְבָר עָשָׂה תְּשׁוּבָה, קָאָמְרִי לֵיהּ.

14 תלמוד ירושלמי נדרים פתח ↗

כְּתִיב וְכָל נֵדֶר וְכָל שְׁבוּעַת אִסָּר לַעֲנוֹת נָפֶשׁ. כְּגוֹן פִּילְפֵּל שֶׁאֲנִי טֹעֵמֶת. קְלוֹסְקִין שֶׁאֲנִי טוֹעֶמֶת. לֹא סוֹף דָּבָר שֶׁיֵּשׁ מֵאוֹתוֹ הַמִּין אֶלָּא אֲפִילוּ אֵין בּוֹ מֵאוֹתוֹ הַמִּין. שֶׁמָּא יָבִיא לָהּ אַחֵר מֵאוֹתוֹ הַמִּין. רִבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רִבִּי יַנַּאי. הָיוּ לְפָנָיו שְׁתֵּי חֲתִיכוֹת אַחַת יָפָה וְאַחַת רָעָה. נָתְנָה עֵינֶיהָ בְיָפָה וְנָדְרָה מִן הָרָעָה הֲרֵי זֶה יָפֵר. מִפְּנֵי מָה הוּא מֵיפֵר. חֲבֵרַיָיא אָמְרֵי. מִפְּנֵי נִדְרֵי עִינּוּי נֶפֶשׁ שֶׁלָּהּ. רִבִּי זְעִירָא וְרִבִּי הִילָא תְּרֵיהוֹן אָמְרִין. מִפְּנֵי נִדְרֵי עִינּוּי נֶפֶשׁ שֶׁלּוֹ. רִבִּי זְעִירָא בְשֵׁם שְׁמוּאֵל. כָּל הַנְּדָרִים אָדָם מֵיפֵר חוּץ מֵהָאוֹמֶרֶת. הֲנָיָיתִי עַל פְּלוֹנִי. הָא הֲנָיַית פְּלוֹנִי עָלַי. יָפֵר. וְהָתַנִּינָן. קוֹנָם פֵּירוֹת חֶנְוָונִי זֶה עָלַי אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר. פָּתַר לָהּ כְּרִבִּי יוֹסֵי וַחֲלוּקִים עָלָיו. דְּתַנִּינַן תַּמָּן. אִם לֹא הָיְתָה פַרְנָסָתוֹ אֶלָּא מִמֶּנּוּ הֲרֵי זֶה יָפֵר. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי. דּוּ מַקִּיף לָהּ. דּוּ יָב לָהּ. אָמַר רִבִּי מָנָא. דּוּ יָב לָהּ מִקָּמָה טָבָא.

14 שולחן ערוך, יורה דעה פתח ↗

אלו נדרים שהבעל מפר נדרים שיש בהם עינוי נפש ודברים שבינו לבינה אלא שנדרים שיש בהן עינוי נפש כשמתירים לה מותרת בהם לעולם ודברים שבינו לבינה אין ההתרה אלא לעצמו כל זמן שיש לו בו תועלת דהיינו כל זמן שהיא תחתיו ולאחר שתתגרש כל זמן שלא תנשא שאפשר שתחזור אליו אבל לאחר שתנשא חל הנדר גם לדידיה ונדרים שאין בהם עינוי נפש ואינם בינו לבינה אינו יכול להפר:

17 תוספות על קידושין פתח ↗

על מנת שלא תלכי לבית אביך לעולם אין זה גט - פירש בקונטרס שכל ימיה נאגדת לקיים תנאי זה מחמתו וא"ת אמאי לא אמר דהוי גט שהרי אם מת אביה יכולה היא ליכנס לבית ושוב אינה נאגדת בו דלאחר מיתת אביה לא חשיב בית אביה כדאמרינן בנדרים דף מו. קונם לביתך שאיני נכנס מת או מכרו מותר וי"ל דבית אביה קרוים כל יוצאי חלציו של אביה אע"ג שמת כדכתיב בראשית ל״ח:י״א גבי תמר שבי אלמנה בית אביך אע"פ שמת אביה כדמוכחי קראי:

3 איש כי ידר נדר. תניא, איש להוציא את הקטן, שומע אני להוציא אף בן י"ב שנה ויום אחד, הרי אני דן, נאמר כאן נדר ונאמר בנזירות נדר פ׳ נשא מה להלן כי יפליא אף כאן כי יפליא, מכאן אמרו בן י"ג שנה ויום אחד נדריו קיימין, בן י"ב שנה ויום אחד נדריו נבדקין ספרי.

4 כי ידר נדר. מה ת"ל נדר, ללמד שכנויי נדרים כנדרים . ירושלמי נדרים פ"א ה"א

5 כי ידר נדר לה׳. כי ידר נדר – אינו אסור עד שידור בדבר הנדור, לאפוקי בכור דדבר האסור הוא, לה׳ – לרבות המתפיס בחטאת ואשם . נדרים י"ג א'

6 נדר לה׳. ואלו נדרים מותרין , האומר הרי זה עלי כבשר חזיר, כעבודת כוכבים, כנבילות וטריפות כשקצים ורמשים וכו', דאמר קרא כי ידר נדר לה' – עד שידור בדבר הנדור . שם י"ד א׳

7 נדר לה׳. מלמד שהנדרים חלין אפילו לבטל את המצוה, כיצד, אמר קונם סוכה שאני עושה, לולב שאני נוטל, תפילין שאני מניח, אסור בהן . שם ט"ז ב׳

8 נדר לה'. מלמד שאין אדם אוסר עליו אלא דבר שהוא לה׳ . ירושלמי נדרים פ"ב ה"א

9 או השבע שבועה. מה ת"ל שבועה, מלמד שכנויי שבועות כשבועות . שם פ"א ה"א

10 לאסר אסר. תניא, איזה הוא איסור האמור בתורה , אמר הריני שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין כיום שמת בו אביו, כיום שמת בו רבו, כיום שנהרג בו גדליה בן אחיקם, ביום שראיתי את ירושלים בחרבנה . נדרים י"ב א׳

11 לאסר אסר. תניא, נדר שאמר בלשון שבועה ושבועה שאמר בלשון נדר, ר׳ יוסי פתר לה מן הדא, לאסר איסר, בין הרי הוא עלי ובין הרי אני עליו – אסור . ירושלמי נדרים פ"א ה"א

12 לאסר אסר. תניא, יכול אפילו נשבע לאכול נבילות וטריפות שקצים ורמשים קורא אני עליו ככל היוצא מפיו יעשה, ת"ל לאסר איסר, לאסור המותר ולא להתיר האסור ספרי.

13 לאסר אסר וגו׳. מהו לאסר איסר, כמה דאת אמר ירמיהו מ׳:א׳ והוא אסור בזיקים . ירושלמי נדרים פ"ט ה"א

14 על נפשו. במי שנפשו קנויה לו, יצא עבד שאין נפשו קנויה לו . נזיר ס"ב ב׳

15 לא יחל דברו. אמר רב יהודה אמר שמואל, רמז להתרת נדרים מן התורה, דכתיב לא יחל דברו, הוא אינו מיחל, אבל אחרים מחלין לו . חגיגה י׳ א׳

16 לא יחל דברו. האומר קונם שאני ישן שאני מדבר שאני מהלך, וכן האומר לאשתו קונם שאיני משמשך, הרי זה בלא יחל דברו . נדרים י"ד ב׳

17 לא יחל דברו. תניא, דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהם שנאמר לא יחל דברו . שם ט"ו א׳

18 לא יחל דברו. אמר רב גידל אמר רב, מניין שאין נשבעין לעבור על המצות, ת"ל לא יחל דברו, דברו לא יחל אבל מיחל הוא לחפצי שמים . שם ט"ז ב׳

19 לא יחל דברו. מכאן שאין החכם מתיר נדרי עצמו . נדרים פ"א ב׳

20 לא יחל דברו. מכאן לחכם שאין מתיר אא"כ חל הנדר . שם צ׳ א׳

21 לא יחל דברו. הנזיר שעבר על נזירותו לוקה על לא יחל דברו . נזיר ל"ח ב׳

22 לא יחל דברו. קונמות עובר בלא יחל דברו . שבועות כ׳ ב׳

23 לא יחל דברו. כי אחא רבין א"ר יוחנן, אכלתי ולא אכלתי – שקר, אוכל ולא אוכל – עובר בלא יחל דברו . שם כ"א א׳

24 לא יחל דברו. תניא. מניין לארבעה מיני נדרים זירוזין, הבאי, שגגות, אונסין שאע"פ שהם מותרין אסור לאדם להיות נודר בהן על מנת לבטלן, ת"ל לא יחל דברו, לא יעשה דבריו חולין . תוספתא פ"ד דנדרים

25 ככל היצא. מכאן לידות נדרים שהן כנדרים . נדרים ג׳ ב׳

26 ככל היצא. מכאן לנדר שבטל מקצתו בטל כולו . ירושלמי נדרים פ"א ה"א

27 היצא מפיו. תניא, רבי ישמעאל אומר, מניין שאין נשבעין לעבור על המצות, ת"ל ככל היוצא מפיו – ולא היוצא מפי שמים . שם פ"ב ה"ב

28 היצא מפיו. אין לי אלא שהוציא בפיו, קיבל עליו נדר ושבועה בלבו מניין, ת"ל לאסר אסר על נפשו ספרי.

3 ר"ן על נדרים פתח ↗

מתבעי לכדתניא איזהו איסר וכו' - לאשמועינן דאע"ג דתלי נדרו בנדר שלא נאסר אלא לו לבדו דהיינו יום שמת בו אביו חייל נדרא דאי לאו האי קרא הוה אמינא כי ידור נדר עד שידור בדבר שהוא הנדור לגמרי שנאסר מכל מחמת אותו נדר קמ"ל קרא דלאסור איסר וא"ת א"כ היכי מקשינן התם בריש פרק שבועות שתים בתרא כיום שמת בו אביו פשיטא והא טובא קמ"ל וכדכתיבנא נראה בעיני דמדלא נקט תנא בנדר על ככר ומתפיס על ככר אחר בו משמע דאגב אורחיה מילתא אחריתי אתא לאשמועינן דמתפיס בימים שאפילו בלא נדר לא היה אוכל בהם בשר כיון דמ"מ משום נדר ג"כ הם נאסרים עליו כי מתפיס בהו חייל נדרא והיינו יום שמת בו אביו ויום שמת בו רבו דאפילו בלא נדר משום צעריה לא הוה אכיל בהו בשרא ושתי חמרא ומש"ה פריך יום שמת בו אביו פשיטא דהא כל איסוריה ליתיה אלא מחמת נדר ואע"ג דממילא נמי הוי ממנע מאי נפקא לן מיניה מ"מ מתפיס בנדר הוא דלא אפשר ליה לאתפוסי באסורא כלל ומפרקינן יום שנהרג גדליה בן אחיקם אצטריכא ליה דמתסר ממילא וקמ"ל דכיון דאית ביה נמי נדרא מתפיס בנדר הוא ואסור ואם תאמר דהכא משמע דההיא דאיזהו איסר האמור בתורה נפקא לן מקרא דלאסור איסר ואילו התם בפרק שבועות שתים בתרא מייתי לה מנא ה"מ אמר קרא איש כי ידור נדר לה' עד שידור בדבר הנדור דאלמא כולה מילתא מהאי קרא נפקא לן ולא מצטריך לן לאסור אסר כלל וי"ל דהתם משום דלא קאי בעיקרא דהא דינא לא דק ונקט קרא דכי ידור נדר משום דההוא קרא נמי משמע דנדר הוי ע"י התפסה אבל אין ה"נ דקרא לאסור איסר מבעי לן למתפיס בדבר שלא נאסר אלא לו לבדו דחייל נדריה: הילכך לענין הלכה נקטינן דמתפיס בדבר האסור לא הוי נדר ולא צריך שאלה כלל ואפילו בעם הארץ אלא במדיר אשתו בלבד ומהאי טעמא דכתיבנא במתני' אבל מתפיס בדבר הנדור ואפי' בדבר שאינו נדור אלא לו בלבד חייל וה"מ מתפיס בנדר אבל מתפיס בשבועה לא מהני דקי"ל בפרק שבועות שתים בתרא דמתפיס בשבועה לאו כמוציא שבועה מפיו דמי דהיינו טעמא משום דנדר חל על החפץ שאסר את החפץ עליו בנדר ולפיכך כשהוא מתפיס חפץ בחפץ ראוי הוא שיחול אבל שבועה הוא אוסר עצמו מן החפץ אבל גוף החפץ אין עליו נדר וקדושה כלל הילכך אי אמר זה כזה לא אמר כלום וכן נמי אם אמר שלא אוכל בשר כיום שמת בו אביו והוא היה מושבע על אותו יום לא אמר כלום דהא באותו יום מתפיס ואותו יום ליכא בגופיה נדרא כלל ואיכא מ"ד דנהי דמתפיס בשבועה לאו כמוציא שבועה מפיו דמי ה"מ לענין קרבן ומלקות אבל איסורא מיהא איכא וזה אינו מחוור וכמו שכתבתי שם בס"ד:

4 כתובות פתח ↗

וְעַשִּׂיתִינְהוּ לְזֻנֵיהּ וְזָנוּהּ. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא לָאו דִּינָא, מִשּׁוּם הָכִי עַשִּׂיינְהוּ. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ דִּינָא — עַשֹּׂיִינְהוּ בָּעֵי? אָמַר רַבִּי אִילְעָא, בְּאוּשָׁא הִתְקִינוּ: הַמְבַזְבֵּז — אַל יְבַזְבֵּז יוֹתֵר מֵחוֹמֶשׁ. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: הַמְבַזְבֵּז — אַל יְבַזְבֵּז יוֹתֵר מֵחוֹמֶשׁ, שֶׁמָּא יִצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת. וּמַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁבִּקֵּשׁ לְבַזְבֵּז יוֹתֵר מֵחוֹמֶשׁ, וְלֹא הִנִּיחַ לוֹ חֲבֵירוֹ. וּמַנּוּ — רַבִּי יְשֵׁבָב. וְאָמְרִי לַהּ: רַבִּי יְשֵׁבָב, וְלֹא הִנִּיחוֹ חֲבֵירוֹ, וּמַנּוּ — רַבִּי עֲקִיבָא. אָמַר רַב נַחְמָן, וְאִיתֵּימָא רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב, מַאי קְרָא: ״וְכׇל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ״. וְהָא לָא דָּמֵי עִישּׂוּרָא בָּתְרָא לְעִישּׂוּרָא קַמָּא! אָמַר רַב אָשֵׁי: ״אֲעַשְּׂרֶנּוּ״ לְבָתְרָא כִּי קַמָּא. אָמַר רַב שִׁימִי בַּר אָשֵׁי: וּשְׁמוּעוֹת הַלָּלוּ מִתְמַעֲטוֹת וְהוֹלְכוֹת. וְסִימָנָיךְ: קְטַנִּים כָּתְבוּ וּבִזְבְּזוּ. אָמַר רַב יִצְחָק, בְּאוּשָׁא הִתְקִינוּ שֶׁיְּהֵא אָדָם מִתְגַּלְגֵּל עִם בְּנוֹ, עַד שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה. מִכָּאן וְאֵילָךְ, יוֹרֵד עִמּוֹ לְחַיָּיו. אִינִי?! וְהָא אֲמַר לֵיהּ רַב לְרַב שְׁמוּאֵל בַּר שִׁילַת: בְּצִיר מִבַּר שֵׁית — לָא תְּקַבֵּיל. בַּר שֵׁית — קַבֵּיל וּסְפִי לֵיהּ כְּתוֹרָא! אִין, סָפֵי לֵיהּ כְּתוֹרָא, מִיהוּ אֵינוֹ יוֹרֵד עִמּוֹ לְחַיָּיו עַד לְאַחַר שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה. וְאִיבָּעֵית אֵימָא, לָא קַשְׁיָא: הָא לְמִקְרָא, הָא לְמִשְׁנָה. דְּאָמַר אַבָּיֵי, אֲמַרָה לִי אֵם: בַּר שֵׁית — לְמִקְרָא, בַּר עֶשֶׂר — לְמִשְׁנָה, בַּר תְּלֵיסַר — לְתַעֲנִיתָא מֵעֵת לְעֵת. וּבְתִינוֹקֶת — בַּת תְּרֵיסַר. אָמַר אַבָּיֵי, אֲמַרָה לִי אֵם: הַאי בַּר שֵׁית דְּטָרְקָא לֵיהּ עַקְרַבָּא בְּיוֹמָא דְּמִישְׁלַם שֵׁית — לָא חָיֵי. מַאי אָסוּתֵיהּ — מְרָרְתָּא דְּדַיָּה חִיוָּרְתָּא בְּשִׁיכְרָא, נִשְׁפְּיֵיהּ וְנַשְׁקְיֵיהּ. הַאי בַּר שַׁתָּא דְּטָרֵיק לֵיהּ זִיבּוּרָא בְּיוֹמָא דְּמִישְׁלַם שַׁתָּא — לָא חָיֵי. מַאי אָסוּתֵיהּ — אַצְוָתָא דְּדִיקְלָא בְּמַיָּא, נִשְׁפְּיֵיהּ וְנַשְׁקְיֵיהּ. אָמַר רַב קַטִּינָא: כׇּל הַמַּכְנִיס אֶת בְּנוֹ פָּחוּת מִבֶּן שֵׁשׁ — רָץ אַחֲרָיו וְאֵינוֹ מַגִּיעוֹ. אִיכָּא דְּאָמְרִי: חֲבֵירָיו רָצִין אַחֲרָיו וְאֵין מַגִּיעִין אוֹתוֹ. וְתַרְוַיְיהוּ אִיתַנְהוּ: חֲלִישׁ וּגְמִיר. אִיבָּעֵית אֵימָא: הָא דִּכְחִישׁ, הָא דְּבָרִיא. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא, בְּאוּשָׁא הִתְקִינוּ: הָאִשָּׁה שֶׁמָּכְרָה בְּנִכְסֵי מְלוֹג בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ וּמֵתָה, הַבַּעַל מוֹצִיא מִיַּד הַלָּקוֹחוֹת. אַשְׁכְּחֵיהּ רַב יִצְחָק בַּר יוֹסֵף לְרַבִּי אֲבָהוּ דַּהֲוָה קָאֵי בְּאוּכְלוּסָא דְאוּשָׁא, אֲמַר לֵיהּ: מַאן מָרַהּ דִּשְׁמַעְתָּא דְאוּשָׁא? אֲמַר לֵיהּ: רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא. תְּנָא מִינֵּיהּ אַרְבְּעִין זִימְנִין, וְדָמֵי לֵיהּ כְּמַאן דְּמַנְּחָא לֵיהּ בְּכִיסְתֵּיהּ. ״אַשְׁרֵי שׁוֹמְרֵי מִשְׁפָּט עוֹשֵׂה צְדָקָה בְכׇל עֵת״. וְכִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת צְדָקָה בְּכׇל עֵת? דָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ שֶׁבְּיַבְנֶה, וְאָמְרִי לַהּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: זֶה הַזָּן בָּנָיו וּבְנוֹתָיו כְּשֶׁהֵן קְטַנִּים. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר: זֶה הַמְגַדֵּל יָתוֹם וִיתוֹמָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ וּמַשִּׂיאָן. ״הוֹן וָעוֹשֶׁר בְּבֵיתוֹ וְצִדְקָתוֹ עוֹמֶדֶת לָעַד״. רַב הוּנָא וְרַב חִסְדָּא, חַד אָמַר: זֶה הַלּוֹמֵד תּוֹרָה וּמְלַמְּדָהּ. וְחַד אָמַר: זֶה הַכּוֹתֵב תּוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים וּמַשְׁאִילָן לַאֲחֵרִים. ״וּרְאֵה בָנִים לְבָנֶיךָ שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל״. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי כֵּיוָן שֶׁ״בָנִים לְבָנֶיךָ״ — ״שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל״. דְּלָא אָתֵי לִידֵי חֲלִיצָה וְיִבּוּם. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר: כֵּיוָן שֶׁ״בָנִים לְבָנֶיךָ״ — שָׁלוֹם עַל דַּיָּינֵי יִשְׂרָאֵל, דְּלָא אָתֵי לְאִינְּצוֹיֵי. זֶה מִדְרָשׁ דָּרַשׁ רַבִּי אֶלְעָזָר לִפְנֵי חֲכָמִים כּוּ׳.

7 נדרים פתח ↗

וְנַעֲרָה הַמְאוֹרָסָה אָבִיהָ וּבַעְלָהּ מְפִירִין נְדָרֶיהָ, מְנָלַן? אָמַר רַבָּה, אָמַר קְרָא: ״וְאִם הָיוֹ תִהְיֶה לְאִישׁ וּנְדָרֶיהָ עָלֶיהָ״. מִכָּאן לְנַעֲרָה הַמְאוֹרָסָה שֶׁאָבִיהָ וּבַעְלָהּ מְפִירִין נְדָרֶיהָ. אֵימָא הַאי קְרָא בִּנְשׂוּאָה כְּתִיב!

11 נדרים פתח ↗

אֵימָא אָב לְחוֹדֵיהּ מֵיפֵר! אִם כֵּן ״וְאָסְרָה אִסָּר בֵּית אָבִיהָ״, ״יָנִיא אוֹתָהּ״ לְמָה לִי? הַשְׁתָּא יֵשׁ לוֹמַר בִּמְקוֹם אָרוּס מֵיפֵר אָב לְחוֹדֵיהּ, שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם אָרוּס, מִיבַּעְיָא?

13 נזיר פתח ↗

וּכְשֶׁהָיָה מַגִּיעַ רַבִּי עֲקִיבָא אֵצֶל פָּסוּק זֶה, הָיָה בּוֹכֶה: וּמָה מִי שֶׁנִּתְכַּוֵּון לַעֲלוֹת בְּיָדוֹ בְּשַׂר חֲזִיר, וְעָלָה בְּיָדוֹ בְּשַׂר טָלֶה — טָעוּן כַּפָּרָה וּסְלִיחָה. הַמִּתְכַּוֵּון לַעֲלוֹת בְּיָדוֹ בְּשַׂר חֲזִיר וְעָלָה בְּיָדוֹ בְּשַׂר חֲזִיר — עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.

14 נדרים פתח ↗

בְּקִיטוֹנָא דְבֵי רַב, עוֹמֵד, יְחִידִי, וּבַלַּיְלָה. אָמַר רַבָּה אָמַר רַב נַחְמָן: הֲלָכָה, נִשְׁאָלִין נְדָרִים עוֹמֵד, יְחִידִי, וּבַלַּיְלָה, וּבַשַּׁבָּת, וּבִקְרוֹבִים, וַאֲפִילּוּ הָיָה לָהֶן פְּנַאי מִבְּעוֹד יוֹם. עוֹמֵד? וְהָתַנְיָא: יָרַד רַבָּן גַּמְלִיאֵל מִן הַחֲמוֹר וְנִתְעַטֵּף וְיָשַׁב וְהִתִּיר לוֹ נִדְרוֹ. רַבָּן גַּמְלִיאֵל סָבַר: פּוֹתְחִין בַּחֲרָטָה. מִיעְקַר נִדְרָא בָּעִינַן, וּבָעֵי עַיּוֹנֵי, אַהָכִי יָשַׁב. וְרַב נַחְמָן סָבַר: אֵין פּוֹתְחִין בַּחֲרָטָה, וַאֲפִילּוּ מְעוּמָּד. אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: חֲזִי מָר הַאי מֵרַבָּנַן דַּאֲתָא מִמַּעְרְבָא וְאָמַר: אִיזְדְּקִיקוּ לֵיהּ רַבָּנַן לִבְרֵיהּ דְּרַב הוּנָא בַּר אָבִין, וּשְׁרוֹ לֵיהּ נִדְרֵיהּ וַאֲמַרוּ לֵיהּ: זִיל וּבְעִי רַחֲמֵי עַל נַפְשָׁךְ דַּחֲטָאת. דְּתָנֵי רַב דִּימִי אֲחוּהּ דְּרַב סָפְרָא: כׇּל הַנּוֹדֵר, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מְקַיְּימוֹ — נִקְרָא חוֹטֵא. אָמַר רַב זְבִיד: מַאי קְרָא — ״וְכִי תֶחְדַּל לִנְדֹּר לֹא יִהְיֶה בְךָ חֵטְא״, הָא לֹא חָדַלְתָּ — אִיכָּא חֵטְא. תַּנְיָא: הָאוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ ״כׇּל נְדָרִים שֶׁתִּדּוֹרִי, אִי אֶפְשִׁי שֶׁתִּדּוֹרִי״, ״אֵין זֶה נֶדֶר״ — לֹא אָמַר כְּלוּם. ״יָפֶה עָשִׂית״, וְ״אֵין כְּמוֹתֵךְ״, וְ״אִם לֹא נָדַרְתְּ, מַדִּירֵךְ אֲנִי״ — דְּבָרָיו קַיָּימִין. לֹא יֹאמַר אָדָם לְאִשְׁתּוֹ בְּשַׁבָּת ״מוּפָר לִיכִי״, ״בָּטֵיל לִיכִי״, כְּדֶרֶךְ שֶׁאוֹמֵר לָהּ בַּחוֹל, אֶלָּא אוֹמֵר לָהּ: ״טְלִי וְאִכְלִי״, ״טְלִי וּשְׁתִי״, וְהַנֶּדֶר בָּטֵל מֵאֵלָיו. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וְצָרִיךְ שֶׁיְּבַטֵּל בְּלִבּוֹ. תַּנְיָא, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: בַּשַּׁבָּת מְבַטֵּל בְּלִבּוֹ, בַּחוֹל מוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה — מְבַטֵּל בְּלִבּוֹ, וְאֵין צָרִיךְ לְהוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: חָכָם שֶׁאָמַר בִּלְשׁוֹן בַּעַל, וּבַעַל שֶׁאָמַר בִּלְשׁוֹן חָכָם — לָא אָמַר כְּלוּם. דְּתַנְיָא: ״זֶה הַדָּבָר״ — הֶחָכָם מַתִּיר וְאֵין בַּעַל מַתִּיר. שֶׁיָּכוֹל: וּמָה חָכָם שֶׁאֵין מֵפֵר — מַתִּיר, בַּעַל שֶׁמֵּפֵר — אֵינוֹ דִּין שֶׁמַּתִּיר? תַּלְמוּד לוֹמַר:

14 משנה תורה, הלכות נדרים פתח ↗

הָאוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ אוֹ לְבִתּוֹ כָּל הַנְּדָרִים שֶׁתִּדֹּרִי מִכָּאן וְעַד שֶׁאָבוֹא מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי הֲרֵי הֵן קַיָּמִין אוֹ הֲרֵי הֵן מוּפָרִין לֹא אָמַר כְּלוּם. עָשָׂה שָׁלִיחַ לְהָפֵר לָהּ אוֹ לְקַיֵּם לָהּ אֵינוֹ כְּלוּם שֶׁנֶּאֱמַר במדבר ל יד "אִישָׁהּ יְקִימֶנּוּ וְאִישָׁהּ יְפֵרֶנּוּ". וְכֵן הָאָב בְּעַצְמוֹ וְלֹא בִּשְׁלוּחוֹ:

17 רש"י על בבא קמא פתח ↗

שבח נעורים לאב - דכתיב בנעוריה בית אביה כל שבח נעורים לאביה אפי' כסף קדושין שלו:

« תורה תמימה על התורה Numbers 30:2 תורה תמימה על התורה Numbers 30:4 »